"אנחנו עומדים כאן הערב, בהתכנסות לכבוד יום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל, והאוויר מרגיש אחרת. הוא סמיך יותר, טעון יותר, רגיש הרבה יותר. אני מביטה בכם, ורואה את האנשים שהחזיקו את המשק הישראלי לא רק מעל המים, אלא גם צומח ומגיע להישגים מרשימים, בתקופה שהייתה מהקשות שידענו. תקופה שבה המושג "ניהול תחת אש" הפך למציאות של יום-יום. כשאנחנו בוחנים את המאזן הלאומי, אנו רואים שורות שלא נלמדות בבתי הספר למינהל עסקים. הנכסים שלנו לא נמדדו רק במט"ח או בנדל"ן. הם נמדדו ברוח של העובדים שלנו. בכם, שנדרשתם לקבל החלטות בלתי אפשריות. בצד ההתחייבויות, המאזן כואב. איבדנו חברים, בני משפחה, עובדים יקרים. החוב שלנו כלפי אלו שנפלו, כלפי משרתי המילואים בהווה ובעתיד וכלפי אלו שחזרו פצועים – בגוף או בנפש – הוא חוב שמונח על שולחננו. אנחנו חייבים לפרוע אותו בבנייה, בצמיחה, וביצירת מקום בטוח ומשגשג כאן, בבית. החדשנות האמיתית של 2026 היא לא עוד אפליקציה. היא החדשנות של החוסן המבני. היכולת שלנו לייצר משק "אנטי-שביר" – כזה שלא רק שורד טלטלות, אלא צומח מהן. למדנו לנהל בתוך מציאות משתנה, מאויימת, שורדת וצומחת על אף הכל. חבריי, השנים האחרונות מאתגרות את החברה הישראלית. הקיטוב לא פסח על אף אחד מאיתנו. אבל בתוך החברות שאנחנו מובילים, מצאנו משהו אחר. מצאנו שהעבודה המשותפת, החזון המשותף והמטרה הכלכלית המשותפת – הם הגשר הכי חזק שיש לנו. איים של שפיות, של ענייניות ושל כבוד הדדי, כאשר כולם נרתמים למשימה אחת: להבטיח שישראל תהיה המקום הכי טוב בעולם לחיות בו, לגדל בו ילדים ולעשות בו עסקים. השנים האחרונות מוכיחות לנו: ציונות היא לא מורשת, היא פעולה. אני רוצה לשתף אתכם בכמה רגעים מהחודשים האחרונים שלא עוזבים אותי. ביקרתי באחת החברות, באיזור המרכז, וראיתי חבר פורום, לוחם מילואים שחזר מהחזית רק יומיים קודם לכן. הוא ישב בחדר הישיבות, לבוש בחולצה מכופתרת, אבל בראש שלו עדיין הייתה חיה מאוד חווית המילואים. הוא הסתכל עלי ואמר: "נגה, שם למדתי מה זה צוות, אבל כאן אני לומד מה זה עתיד". המשפט הזה הוא המצפן שלנו. "